מכתב אהבה לתינוקת החדשה: איך באת לעולם ומה למדתי בזכותך

מיה שלי,

אני מסתכלת עליך עכשיו ישנה בלול, שמונח לו באמצע מפעל החיים שלי: העסק שלי, שבניתי בעשר אצבעותיי. 

מסביבך בלגן: הזמנות, אריזות, משלוחים... ואת נחה לך, שקטה ושלווה, מכורבלת בנחשוש שלך ומפזרת אהבה, אושר ושלווה מסביבך.

רציתי לספר לך מיה, על היום שבו הגעת לעולם, בצורה הכי מושלמת ומדויקת שיש. 

רציתי לספר לך כדי שלא אשכח, כדי שפעם, אם גם את תבחרי להביא מתנה לעולם, את תדעי בדיוק מה צריך לעשות: 

איך לטפל ולהשקיע בעצמך, לכל אורך ההיריון, איך לא לשכוח להוקיר תודה, גם ברגעים הכי קשים ואיך להקיף את עצמך, בשבט נשי חזק ותומך.

הקטע המצחיק הוא, שאף אחד לא ידע שאני עומדת ללדת תינוקת במשקל של 4.180 קילו, בלידה טבעית. 

כמובן שעשיתי הערכת משקל, אבל היא יצאה הרבה פחות ובדיעבד מסתבר, שממש לא מדויקת.

אבל בואי נלך אחורה ונתחיל מהתחלה.

לטפל בעצמך זה להשקיע בעצמך

כשהייתי בחודש שמיני, נטלתי משהו טבעי, שהעלה לי את דופק הלב בטירוף. היה לי דופק של 140 בישיבה, כמעט הגעתי לבית חולים 

וזה הכניס אותי לחרדות שיא: 

שמשהו יקרה לך, שמשהו יקרה לי ובואי רק נגיד, שדוקטור גוגל לא בדיוק עזר.

עד הרגע, בו אחזתי אותך בזרועותיי, הרגשתי את מגע עורך בידי והסתכלתי לתוך העיניים שלך, לא נרגעתי מהחרדה. 

החודש התשיעי להריון, היה רצוף בחרדות. 

דווקא בגלל שכבר עברתי לידה, הגעתי הפעם עם הרבה יותר פחדים.

היום, אני מבינה שזה טבעי, אבל פחדתי: פחדתי מהלידה, פחדתי מה יהיה, פחדתי איך ארי יקבל אותך ואיך הוא יגיב אליך. 

היה לי קשה, פיזית ונפשית. 

את מבינה מיה, עוד לפני שאת נולדת, נולדו לי כבר ייסורי המצפון.

ביום חמישי בערב, התחילו לי התכווצויות, כל הלילה לא הצלחתי לישון. 

כל רבע שעה קמתי, הלכתי לשירותים וחזרתי.

בשישי בבוקר עוד עשיתי יוגה ובצהריים, אבא הלך לאסוף את ארי מהגן ולהביא אותו לסבתא. 

משהו בי דחף אותי להגיד לו: אל תתרחק, תישאר בסביבה. בסוף אמרתי - אתה יודע מה, אני באה איתך.

נסענו לגן, עצרנו בדרך להביא משהו מהמשרד – הגיע ציר. נכנסנו לחמותי, עוד הספקתי לחטוף משהו לאכול – עוד ציר. נפרדתי מאריקי בחיבוק ונשיקה והשארתי אותו בידיים הבטוחות והאוהבות של סבתא. 

חזרנו הביתה –ציר נוסף.

זהו, אני כבר התכוננתי ללידת בית. את מבינה מיה, בלידה של ארי, סחבתי בבית עד פתיחה 8.5. 

הייתי בטוחה שלידה שניה, הולכת להיות לי הכי מהירה בעולם! 

התקשרתי להדר, הדולה שלי, שבאה וראתה שאני בפתיחה 1 וחצי.

הבעיה הייתה, שזה היה יום שישי ובשישי בערב, אני לא אוהבת לעבוד. 

הרגלתי את הגוף שלי שעובדים מראשון עד חמישי ובשישי נחים, משחררים. 

ובאמת, לא היה לי כוח. הייתי עייפה, התחשק לי לשכב, כל הזמן בא לי ספה...

ב-1 בלילה יצאנו הדר, אבא ואני לטייל בים – איזה כיף שאנחנו גרים ליד הים. 

אני מעבירה צירים, נשענת על אבא, כבר עייפה ורק חושבת: איפה לידת הבזק שלי?!

חזרנו הביתה, ההתקדמות הייתה איטית והלידה לא נראתה באופק.

ב-4 בבוקר נכנסתי למקלחת, שטפתי את עצמי במים חמים, הרגשתי את הזרם הנעים עליי ופתאום, התחיל גם זרם מהעיניים: 

פרצתי בבכי על זה שלא דיברתי מספיק עם סבא שלך – אבא שלי – בחצי שנה האחרונה. 

ההתפרצות הרגשית גרמה להדר לחשוב שאני בלידה וזהו – התקשרנו למיילדת ואמרנו לה שאנחנו יוצאים לבית החולים.

*

להעביר את הצירים בבית היה קשה וכואב, אבל מיה - אם לא הייתי משקיעה בעצמי, 

אם לא הייתי הולכת מתחילת ההיריון לדיקור וליוגה – לא הייתי עומדת בזה. 

זה לא רק שרציתי לשמור על הגוף שלי. רציתי לחזק את הנפש שלי.

דווקא בגלל שחוויתי חרדות בעבר והבנתי מאיזה מקום זה נובע, ידעתי שבמהלך ההיריון, אני לא אוכל להרשות לעצמי להזניח את הנפש שלי. 

כי הנפש חשובה – כמו הגוף ואם אני לא אשמור לי עליה, אז מי ישמור?

היה לי חשוב לפתח את החוסן הרגשי שלי, את הכוחות הנפשיים ואת העוצמה הפנימית שלי, בדיוק כדי שאוכל להתמודד יותר טוב ברגעים כאלה. 

זו לא פריבילגיה וזה לא פינוק. זו חובה. השקעתי בעצמי וההשקעה השתלמה.

הוקרת התודה – לנפש בריאה

בבית החולים הכל כבר נהיה הרבה יותר אינטנסיבי. 

העברתי את הצירים בעמידה, בשכיבה, באמבטיה ופייר אני אומרת לך מיה – התחלתי לפחד. 

אני כבר הרבה שעות עם צירים והפתיחה לא מתקדמת.

לא מספיק הצירים, סבלתי גם מדליות, שהוסיפו לי כאבים מאתגרים וממש לא פשוטים.

ואז, קרה לי משהו, שחשבתי שהוא ייחודי, אבל הבנתי שקורה לנשים רבות: התחילו לי המחשבות. 

מחשבות רעות. אולי כדאי קיסרי. אולי משהו לא בסדר. למה התעקשתי על לידה טבעית.

בדיעבד הבנתי, שלא סתם שלום שר: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. 

שתדעי לך מיה, שהרגע הכי קשה בלידה – מסמן שהלידה מגיעה.

ועשיתי הכל כדי להתכונן ללידה: הפרשת חלה, הלכתי למקווה, התפללתי תפילת חנה, אכלתי ריבת אתרוגים ועדיין, באותו רגע קטן, איבדתי את האמונה. 

וכמה שהייתי צריכה אמונה. 

הייתי צריכה את כל המלאכים שיש שיתגייסו לצידי.

כבר הגענו ליום שבת, 7 בבוקר, אני בפתיחה 8 וחצי, התחלפו המיילדות והגיעה המיילדת רגדה, מפוצצת באנרגיות, 

שבבת אחת שינתה לי את כל האנרגיות בחדר. 

צרחתי לאבא: תביא לי ריבת אתרוגיייים!!!, לקחתי ביס, התחלתי לחיצות ופתאום, הרגשתי אותה, את התחושה הכי מטורפת שיש: 

הבאתי חיים לעולם הזה.

וככה מיה, את הגעת לעולם, עם הרבה כוח ואמונה. עלית על המשקל – 4 קילו 180. פתאום כולנו הבנו, למה זה היה כל כך קשה. 

ועדיין היה לי קשה: החרדות מסוף חודש שמיני לא עזבו אותי. 

עוד לא שחררתי את המחשבה שאולי תיכף יקרה לי משהו, שזהו, ששתינו בסדר.

אבל שעתיים אחר כך, כבר הייתי בחדר, הופ על הרגליים [יתרון מטורף של לידה ללא אפידורל], מחזיקה אותך בידיי ומציפה אותי בכל הגוף והלב התאהבות קשה, שוטפת את כולי בזרמים של אהבה, שאי אפשר להסביר. 

אין אהבה כזאת. 

אהבה חדשה הגיעה לעולם.

*

מיה שלי אני רוצה להגיד לך, שהכל בחיים עובר. גם הקושי הגדול ביותר – הוא גל. הוא שוטף אותך והוא חולף. 

אחרי שתביאי ילד לעולם, את עלולה להרגיש, שכל העולם שלך השתנה: הדאגות הופכות לקיומיות, הלב שלך מתפוצץ מעומס רגשי מטורף, 

כל השדים הישנים מתעוררים ואת – אין אותך, את לא קיימת. איפה את בכלל בתחתית סדר העדיפויות? 

עם הזמן, אהובה שלי, זה מתאזן.

והדבר שהכי עזר לי לאזן את עצמי בתקופה הזו, זה הוקרת התודה, על כל מה שיש לי. 

בכל פעם שהרגשתי איזו נקודת שבירה, איזשהו דאון, שאני רחוקה מהמשפחה שלי, שאני מפוצצת הורמונים, שאני אולי מחסירה משהו מהבן הגדול שלי, 

הייתי פותחת את החלון, מסתכלת החוצה, רואה את הים ואומרת לאלוהים סליחה ותודה.

אני בריאה, יש לי שני ילדים, אני מעריכה את כל מי שמסביבי: חברים, משפחה, עובדים... 

יש כל כך הרבה ניסים גלויים ונסתרים במהלך החיים, והתודה הזאת מצילה אותי ומרוממת לי את הנפש, כל פעם מחדש.

שבט נשים גם יחד

אבל את יודעת מה אהובה, אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעבור את זה, גם בלי שבט נשים חזק, מכיל ועוצמתי שהיה לידי. 

ולא במקרה הוא היה לידי – דאגתי להקיף את עצמי ברשת התמיכה הזו, מתחילת ההיריון.

אנשים שעוסקים בטיפול באחרים, הם אנשים שכל הזמן עובדים על האור הפנימי שלהם וכאלה הן היו: 

אור אחד גדול, שהאיר לי את כל תהליך ההיריון והלידה באור ענק, הזין אותי וחיזק אותי.

היה לי את קטי שליו המדהימה, שהלכתי אליה לדיקור כל שבוע, מתחילת ההיריון וגם אחריו, שמאוד עזר לי לחזור לאיזון אחרי הלידה.

אמנם הפסקתי במהלך ההיריון להתאמן, אבל יוגה לא הפסקתי לעשות – אצל אלונה וארבל המלאכיות שלי, שמאוד שמרו עליי.

הדר שיין הייתה הדולה המהממת שלי ולריסה הייתה המיילדת המדהימה שלי, שתיהן בפעם השנייה! 

ואין דבר יותר מרגש מלעבור את מסע החיים המטורף הזה איתן, כשהן לצידי, מלוות אותי מילד לילד, 

גדלות איתי ורואות איך אני משתנה, מתחזקת ומתפתחת מלידה ללידה.

אין דבר מטורף יותר מלידה

אז זהו מיה שלי, אלה הדברים שעזרו לי במהלך ההיריון והלידה, כשצפו לי מחשבות שליליות 

ואני ממשיכה לעבוד עליהם, כל הזמן.

הריון ולידה, הן חוויות לא פשוטות. מטורפות, מאתגרות. יש הרבה מכשולים בדרך, אבל עם כל לידה – גם את נולדת מחדש, חזקה יותר, מודעת יותר. 

לא משנה אם ילדת עם אפידורל, או ילדת בקיסרי, כל יולדת – היא גיבורה. 

לחוות את ההיריון, לחוות את הפחדים, החששות, את אי ההשלמה עם הגוף שלך ולהתחזק מזה – זו מתנת האל למין הנשי.

מיה שלי, את מתנת האל שלי. 

אני כל כך מודה לאלוהים על חוויית הלידה שהייתה לי איתך, שאת חלק ממנה. את חלק ממני. 

חשוב לי שתדעי שאני אעשה הכל כדי לתת לך ולארי בית שמח ויציב, קרקע בטוחה לפרוח ממנה 

ואני מודה לשניכם ולאבא שלכם על שהפכתם אותי להיות, מי שאני היום.

אוהבת,

אמא.