יום העצמאות הפרטי שלי: מנפילה כלכלית לעצמאות מחשבתית

יום העצמאות וכל מה שהוא מביא איתו גרם לי לחשוב על העסק העצמאי שלי ועל כמה שזה לא מובן מאליו שאני בכלל פה, עם מותג אישי משל עצמי. 

הרבה נשים לא יודעות את זה עליי, אבל כשהייתי צעירה, חוויתי קריסה כלכלית קשה. 

ב"קשה" אני מתכוונת לחובות בסך 2.5 מיליון שקל, שהחזרתי, עד השקל האחרון.

הסיפור שאני רוצה לספר לכן היום הוא סיפור על ליז, "ילדה" בת 25, שחוותה הצלחה מסחררת ואחריה נפילה מטורפת והחליטה, שזה לא יהיה הפרק האחרון בסיפור שלה. לא ככה תיגמר הדרך שלה בעולם האופנה.

זה לא סיפור שפשוט לי לחשוף אבל אם זה יכול לעזור, לעודד או להרים מישהי אחת שנמצאת במשבר – אז אני את שלי עשיתי.

 

מאז שנולדתי, גדלתי בבית של בעלי עסקים עצמאיים. 

לאבא שלי יש מותג לגברים עם חנויות ברחבי הארץ, אמא שלי הייתה גם עצמאית במשך תקופה וסבא וסבתא שלי, שגידלו אותי חלק נכבד מהילדות שלי, היו סוחרי בדים ועסקו באופנה.

מגיל 16 עבדתי בחנות של אבא שלי ובגיל 18 כבר ניהלתי חנות בגדים מצליחה עם אחי. 

פעם אחת בחיי היה לי ראיון עבודה למשרה של שכירה, כשהייתי בת 28. 

יום אחרי הריאיון התקשרו אליי ולא עניתי. חשבתי: "אמאל'ה, מה אני עושה?!" וחזרתי למסלול שאלוהים כיוון לי בחיים, בתחום שאני הכי אוהבת.

 

אני אף פעם לא אשכח, את התאריך בו הכל התחיל. 

זה היה ה-15.3. אחי הגדול והאהוב, שאמנם גדול ממני ב-3 שנים אבל אנחנו כמו תאומים,מחוברים בלב ובנפש, פתח את "דאון טאון", חנות בגדים עם שותף בבאר שבע.

אני הגעתי כמובן לפרגן ולהתלהב, כי מאז ומתמיד אהבתי בגדים והרגשתי כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים. הייתי כולה חיילת צעירה בת 18, לא מבינה מהחיים שלי, לא יודעת במה אני טובה או מה הכישורים שלי וככה, בלי לשים לב, מכרתי לזוג אחד שהיה שם בגדים ב-3,500 שקל.

אחי קלט את הפוטנציאל ואמר טוב, זאתי מוכרת לי פטל ברחוב מאז שהיא הייתה בת 5, יאללה, קדימה לעבודה. ככה התחלתי לעבוד בחנות ומשם – אפילו השמיים לא היו הגבול בשבילנו.

תוך שנה, לא היה מישהו בדרום שלא הכיר את החנות. היו עומדים לנו מאבטחים בכניסה, אנשים חיכו בחוץ בתור, כל הסלבס היו קונים אצלנו, עפנו באמת לגבהים שלא חלמנו שהם אפשריים.

הייתי כבר בת 21, כל החברים שלי טסים לטיול הגדול של אחרי צבא ואני בחנות מהבוקר עד הלילה, עובדת, מוכרת, סוגרת עסקאות, מפזרת צ'קים, פוגשת ספקים ולא מפסיקה לרגע להיות בעשייה.

אבל איך אומרים – המציאות עולה על כל דמיון... כמה גבוה שעלינו, ככה גם התרסקנו: בעקבות ניהול כלכלי לא נכון, הגענו לקריסה כלכלית קשה וחובות של 2.5 מיליון שקל.

 

מעולם, גם בסיוטים הכי גרועים שלי, לא חלמתי, שככה יראו החיים שלי: החנות שהתרסקה לרסיסים, הדאגה לאחי הגדול, הכסף שאני חייבת לספקים, אין לי מאיפה להכניס עכשיו כסף וכולי בחורה צעירה בת 25 שצריכה להתמודד עם הכל לבד ותוך כדי גם לדאוג לכולם. בהתחלה, לא היה לי מושג איך אני הולכת לצאת מהדבר הזה.

אבל היה משפט אחד שכל הזמן חזר לי בראש: אני לא הולכת להרוס לאף אחד את החיים. לא רוצה, שעוד 10 שנים מעכשיו, מישהו יגיד שבגללי אין לו כסף. זה היה הדבר הכי חזק שהניע אותי ועם הרבה אמונה, תקווה ובטחון, לקחתי אחריות על החיים שלי, הבנתי שרק אני יכולה לעזור לעצמי לצאת מהמצב הזה וקיבלתי החלטה – אני הולכת להחזיר את כל הכסף, עד השקל האחרון. פשיטת רגל לא תהיה פה!

 

קמתי כל יום ב-5 בבוקר, מרוכזת במטרה ואמרתי, כל בוקר, תודה לאלוהים, על כל הדברים הטובים שהוא נותן לי.

כל לילה שיננתי לעצמי מנטרות, שאני חזקה ושאני יכולה והתפללתי לאלוהים, שייתן לי כיוון ושאני אצליח להתגבר על הדבר הזה.

לאורך כל התקופה, נשארתי מחוברת לחברים שלי, למשפחה שלי ולעצמי.

בחרתי באופן מודע, להישאר בשמחה, לא לשקוע במרה שחורה ולהמשיך ולהוקיר תודה, גם ברגעים הכי קשים שלי. כי תמיד יש על מה וזה מרחיב את הלב ומחזק את הנפש.

הלכתי למנהלים של בנקים, למנהלים הגדולים של המותגים, לספקים, אחד אחד ישבתי איתם ועשיתי כל מה שיכלתי כדי להגיע עם כל אחד להסדרים.

לא ידעתי כמה זמן זה ייקח, אבל המשכתי ללכת, עם הרבה אמונה, הרבה הודיה והרבה תקווה, שעוד יבואו ימים טובים יותר. לרגע אחד לא התלוננתי. ראיתי לנגד עיני רק מטרה: איך אני מצילה את החנות. איך אני מצילה את אח שלי. איך אני מצילה את הנפש שלי ואיך אני לא פוגעת באף אחד בדרך. והמטרה הזו – הפכה לי למתנה.

כי במשך חודש אחד, החנות הייתה סגורה. אבל אחרי שנה – היא כבר חזרה להצליח. סך הכל זה לקח 5 שנים: הכנסנו משקיע, החזרנו כל חודש 25 אלף שקל אבל בסופו של דבר – הגעתי ליעד: החזרנו את כל החובות.

 

כשסיימתי להחזיר את כל החובות – עזבתי את החנות. בדיעבד אני מבינה שהחוויה הזו,היא מה שהוציא אותי לעצמאות אמיתית, כלכלית ומנטלית ומפה כבר התחילה הדרך למותג פרטי משלי. אבל זה כבר סיפור אחר ;)

מה שבטוח, זה שאני לא מצטערת על שום דבר. זו הייתה התכנית של אלוהים בשבילי וזה מה שהוביל אותי לאן שאני נמצאת היום.זה לא קרה לחינם, הייתה לתקופה הזו משמעות ענקית בשבילי.

גם היום, זה לא שיש לי בטחון שהרע מכל מאחוריי וזהו, אני את חובי לעולם הזה שילמתי. משברים הם חלק מהחיים,אבל היום אני יודעת ובטוחה, שעם כל מה שיגיע – יהיו לי את הכוחות להתמודד.

וינסטון צ'רצ'יל אמר: "לעולם אל תבזבזו משבר טוב". הכוונה שמכל משבר אפשר לצמוח וזה נכון. אבל מה שיותר חשוב בעיני,זה שמכל משבר אפשר ללמוד ולהמשיך את תהליך ההתפתחות הפנימי שלי.

ולמדתי: למדתי לבטוח בדרך. למדתי שהחיים טובים וששווה לחיות אותם. שווה לעבור את כל המשברים,כי דברים טובים מחכים בהמשך הדרך. יצאתי מהסיפור הזה מחוזקת, כשאני מכירה את עצמי טוב יותר, בטוחה ביכולות שלי ובעצמי.

לא ביקשתי את מה שהיה ולא דמיינתי שזה יקרה אבל זה קרה והשליטה היחידה שהייתה לי, היא איך עכשיו אני מתמודדת.

מה היה קורה אם הייתי מרימה ידיים? מה אם הייתי נכנעת לייאוש? אם הייתי שוקעת במרה שחורה?מי יודע איפה הייתי היום. בטוח לא במקום החיובי שאני נמצאת בו עכשיו.

אז חשוב לזכור, גם ברגעים הכי קשים, שתמיד יש עוד לאן לשאוף. לחיים האלה יש כל כך הרבה פוטנציאל של טוב להציע לנו,הכל תלוי בנו ובאיך שאנחנו לוקחים את זה. אם נמצא אפילו את הדבר הקטן ביותר להגיד עליו תודה, בסופו של דבר,הדבר הזה יתעצם, ואז הוא יהפוך לשני דברים וכל פעם יגדל, וזה מה שיעזור למוח שלנו להישאר חזק וחיובי.

ותזכרו: כל תקופה רעה שמגיעה, היא כמו גל בים. הגל מגיע ושוטף ולפעמים נסחפים וקשה לנשום אבל בסוף,הוא עובר ומצליחים להרים את הראש, לקחת נשימה ולראות שוב את האור. 

יום עצמאות שמח אהובות שלי, שתמיד נהיה עצמאיות ומאושרות.